הכל התחיל ביולי 2007 כשאימא שלי החליטה שהגיע הזמן להיבדק בגיל 11מכיוון שעקמת (סטייה של הגב ממסלולו הטבעי) הינה "תורשתית" במשפחה.

לאימא שלי יש עקמת עד היום וכנראה שגם לסבתא שלי ולסבתא רבא שלי. מכיוון שאימא שלי כיום סובלת מכאבי גב, היא החליטה שאם גם לי יש עקמת , היא רוצה לטפל בזה כשעוד אפשר. הלכנו לאורטופד לבדיקה, שאמר שכנראה מדובר בעקמת ושלח אותי לצילום רנטגן.

הידיעה כי כנראה מדובר בעקמת העלתה בי חששות רבים. מה חושב אדם כשאומרים לו שיש בו בעיה? האם אני פגומה? מה לא בסדר בי? מה זה אומר 'עקמת'? למי יש את זה? בעיות גב זה לא משהו של זקנים? עכשיו אני אהיה שונה מכולם? איך תגיב הסביבה? מה אימא תגיד? ומה הרופא הזה בכלל רוצה ממני? אני בסך הכול בת 11 לא זקנה בת 70.

לאחר ביצוע הצילום חזרנו לרופא והוא העלה את הצילום על המחשב. הוא התבונן, מדד כל מיני זוויות ואישר: "אכן מדובר בעקמת נעורים". אז כמובן שהרופא החל להסביר על עקמת נעורים והוסיף שאני ילדה מיוחדת עם עקמת מיוחדת, מבחינת הרוטציה (הסיבוב)והמעלות (הזווית)…בנוסף , הוא הסביר שמצבי טוב. (יש לי בעיה ועדיין המצב טוב?) .בהמשך אמר שניתן לטפל בה בשיטת 'שרוט'. ושוב התעוררו שאלות : מה זה 'שרוט'? מי יטפל בי? מה אני צריכה לעשות?

היום כשאני מסתכלת לאחור אני יודעת שלכל שאלה קיבלתי תשובה, עם דוגמאות והסברים. הגענו לטיפול ראשון בקליניקה "שדרה" עם הפיזיותרפיסטית איריס ברא"ז. איריס הסבירה, הדגימה והראתה לי מה אני צריכה לעשות ואיך נפעל בעתיד.

אחרי הפגישה הראשונה עם איריס הבנתי שעקמת זה לא סוף העולם . יותר מכך, הבנתי שהמצב לא סופי וכל עוד אני בגיל בו אני גדלה והעצמות שלי רכות אפשר לפעול, לבצע תרגילים, להתאמן ולשפר.

השיעורים עם איריס תחילה היו פרטניים. מהר מאוד הסתגלתי, הכרתי את התרגילים, ראיתי מידי פעם עוד בנות (ולפעמים גם בנים) שמגיעים לקליניקה, כולם רגילים, לבושים יפה, מתעניינים פחות או יותר במה שכל בני הנוער מתעניינים (מה הכי חדש, איזה דור יצא לאייפון, מה יחליף את אברקרומבי, ומי מבני המין השני הכי מעניין בחדר).

לאחר 8 שיעורים פרטניים עברתי לטיפול בקבוצה. השיעור בקבוצה היה אפילו יותר נחמד ממה שחשבתי. לא ידעתי למה לצפות, כי לא ידעתי מה אחרות מרגישות ביחס לעקמת שלהן. ואז הגעתי, השתתפתי ועשיתי את כל התרגילים והייתה אווירה מאוד נחמדה.

כשחשבתי שהגעתי למקום מבטחים, הבנתי שלא הכול בשליטתי ושהמצב לא מאיר לי פנים. בגיל 12.5 איריס קבעה לי פגישה עם מומחה מברצלונה בשם ד"ר ריגו. ריגו היה מאוד נחמד למרות שלא דיבר בעברית. בסוף הפגישה הוא אמר מילה באנגלית שלא הבנתי את משמעותה וכשתרגמו לי אותה שמעתי: 'מחוך שנו'. הבנתי במה מדובר כי היו בנות בודדות עם מחוך בקבוצה וזה נראה חונק, דביק ומאוד לא נוח.

באותו הרגע חוויתי משבר. כולם ניסו לעודד אותי ויצאתי עם חיוך אבל מאחוריו הסתתרו רגשות של עצב ואכזבה.

הגעתי למדידות למחוך החדש ולאחר זמן מה הגיע המחוך. תהליך נוסף בחיים התחיל: הסתגלות למחוך,שהיה מפלסטיק ובצבע לבן כדי שלא יראו מבעד לחולצה. זהו לא מחוך מחטב אלא דווקא להיפך…

השעות הראשונות עם המחוך היו לא כל כך נעימות אבל התרגלתי גם לזה. בלילה הראשון עם המחוך כמעט ולא ישנתי. הלילה השני עבר בשלום וכך לאט לאט הייתי צריכה ללבוש את המחוך ויותר זמן.

לאחר מספר שבועות, לבשתי את המחוך 23 שעות ביממה וזאת אומרת שהוא בא איתי גם לבית הספר! בעיה!! מה עושים… אמנם התהליך לא היה פשוט בכלל, אבל בזכות החברים והמחנכת המדהימה, גם זה עבר בשלום. חברה קרובה אפילו ביקשה לגעת בו, כי עניין אותה איך זה מרגיש. ניסיתי לקחת את זה יותר בהומור.

לבישת המחוך כוללת גופייה צמודה מאוד, מעל זה מחוך ואז חולצה רגילה. הגופייה לא היוותה בעיה, אבל החולצה כן. למחוך יש בליטות במקומות שונים, וניסיתי להסתיר אותן בעזרת חולצה רחבה , אך לא רחבה מידי (שלא יחשבו שעליתי 20 קילו), רצוי בגזרה יפה. המזל שלי הוא שאני רזה וההבדל לא היה כל כך משמעותי.

בהמשך הזמינו לי מחוך חדש מכיוון שהקודם כבר לא התאים. לאחר כשנה הפחתתי את השעות עם המחוך ויותר כבר לא הייתי צריכה ללכת איתו לבית הספר והשמחה הייתה גדולה, כמובן. המשכתי ללכת אל איריס לאורך כל אותה תקופה, עם המחוך ובלעדיו.

היום אני בת 15 וממשיכה ללכת אל איריס. כשהגעתי לאיריס הייתה לי עקמת עליונה של כ15 מעלות ותחתונה של כ20 מעלות. היום יש לי עקמת עליונה של כ23 מעלות ותחתונה של כ25 מעלות. מבחינה רפואית ההישג מצוין. ההערכה היא שאם לא הייתי מטופלת העקמת שלי הייתה מתקדמת למעל 40 מעלות.

אני שמחה ומאושרת שעברתי את התהליך הזה כי בגרתי, החכמתי, תרגלתי, שיפרתי ואולי יום אחד אני אהיה פיזיותרפיסטית בעצמי ואעבור עם בני נוער את התהליך המדהים הזה.

אם להוסיף קצת רקע על עצמי אז אני ג'ינג'ית עם עיניים חומות, יש לי אחות קטנה, לפני שלושה חודשים הורידו לי את הגשר (אז גם יש לי שיניים יפות), אני תלמידה מצטיינת, פרפקציוניסטית ומאוד אוהבת את המשפחה והחברים שלי ואני מאחלת לכל אחד לחוות את החוויה הזאת או לפחות חוויה דומה כי אי אפשר להסביר את העוצמות שלה